מלכה ליברמן, ניצולת שואה בת 95, מנצלת כל הזדמנות כדי לספר את סיפור הישרדותה. היא נמצאת למעשה במירוץ נגד הזמן כדי להספיק ולהעביר לדור הצעיר את המסר והלקח מהמאורעות המזוויעים שהתרחשו במלחמת העולם השנייה.
קראו גם:
"חשוב לי שלא ישכחו לעולם שקרה דבר כזה", היא מדגישה השבוע ומוסיפה, "אני שומעת לפעמים דיבורים כמו 'בארץ לא טוב', אבל כאן את יכולה להגן על עצמך. אין כמו הארץ שלנו".
"נשארתי לבד"
מלכה ליברמן נולדה בשנת 1926 בטרנסילבניה ברומניה ועלתה ארצה בשנת 1949 עם בעלה המנוח אברהם. לזוג ליברמן נולדו שלושה ילדים, אחד מהם, שלמה, נפטר כשהוא רק בן 31. "הוא הלך למילואים, קיבל צהבת ולא יצא מזה", מספרת ליברמן. יש לה חמישה נכדים ושלושה נינים.
השבוע, בביתה בבאר־שבע, מספרת ליברמן על תלאות השואה שהיא ומשפחתה עברו ברומניה. בשנת 1942, בעיצומה של המלחמה, פלשו הגרמנים וההונגרים לאזור טרנסילבניה והחלו להפריד את היהודים משאר האוכלוסייה. "היינו צריכים ללכת עם טלאי צהוב, לקחו את הפרנסה מהיהודים, היה עוצר", היא מספרת.
ליברמן ומשפחתה נשלחו לגטו שימלאו שבצפון טרנסילבניה. "שם ריכזו את כל היהודים מהסביבה, ומשם שלחו אותנו לאושוויץ", היא נזכרת. "הייתי עם ההורים שלי, היינו ארבעה ילדים ואת האח הבכור שלי אייזיק לקחו ההונגרים כבר מקודם לעבודת כפייה. לא ידענו איפה הוא".
מתוך ארבעה אחים ואחיות ליברמן נותרה היחידה בחיים. אחותה דבורה נפטרה לפני שלוש שנים. "קיבלתי הרבה מכות", היא אומרת בעצב. "גם בעלי נפטר צעיר בגיל 56. אתה חיי את זה יום יום. קשה מאוד. אי אפשר לשכוח, כל הזמן זיכרונות. מארבעה נשארתי לבד. אני כל כך אני רוצה לשאול, לדבר עם אחותי. אחותי דבורה הייתה זוכרת דברים יותר ממני. היא חסרה לי מאוד".
דור אחר
זה שלושה עשורים שליברמן מרצה על השואה לחיילים, תלמידים, באירועי זיכרון ובכל אירוע שמזמינים אותה אליו. "אני הולכת לספר לחיילים, לשוטרים, לילדים, לכולם על מה שקרה לנו. בהרצאות הרבה צברים לא יכולים להבין למה לא נלחמנו, ואני אומרת זה לא היה אותו הדבר מה שיש היום".
את חוששת שהשואה תלך ותיעלם מהתודעה?
"כן. הדור הזה כבר לא ציוני, יש ציוניים אבל לא כמו שאנחנו היינו. כשהגענו לארץ לא היה אוכל, הייתה תקופת הצנע. קיבלנו הכל כמו שזה. דוד בן גוריון אמר שצריכים לבנות את הארץ, והוא צדק. כשהביאו את הטנק הראשון לתל־אביב ביום העצמאות התפעלתי ואמרתי שאני מבינה למה יש את הצנע. הייתי כל כך גאה שבגלל זה אכלנו לֶבן".
ליברמן ממשיכה ומספרת, "בפסח הייתי מוזמנת לאירוע ואמרתי 'עבדים היינו' ו'חד גדיא' וכל הסיפור של יציאת מצרים, והייתי חייבת להגיד כמה מילים על השואה: גם אנחנו היינו עבדים, אמרתי לכולם, וכמו שלא שוכחים כל שנה את יציאת מצרים, אל תשכחו את השואה".
לאורך כל השיחה ניכר שליברמן מוטרדת מאוד מהשסע החברתי והפוליטי בארץ. "הדבר הכי גרוע שיש פה בארץ שאנחנו לא ביחד", היא אומרת. "הבעיה היא שאנחנו לא מספיק מביאים ילדים לעולם, ומי שמביא לא תורם שום דבר למדינה, וזה כואב לי. כל כך בקלות עוזבים את הארץ, זה באמת כואב".
