לפני כארבעה חודשים, אחרי הסגר הראשון שהוטל בעקבות התפרצות נגיף הקורונה, החלה מיכל גלסנר, תושבת עומר, נשואה ואם לשלושה ילדים, ללוות אם חד־הורית שהתמודדה עם גילויי אלימות במשפחתה ומגדלת לבדה את ילדיה. גלסנר (57), מורה במקצועה, לימדה בבית הספר המקיף בעומר ופרשה אשתקד לפנסיה מוקדמת.
"התוכנית שלי היתה שברגע שאפרוש אתנדב לפעילות כלשהי", היא מספרת. "חיפשתי היכן להתנדב. בהתחלה חשבתי על התנדבות במעון לנשים מוכות ובהמשך הגעתי לקורס מתנדבות במסל"ן, וזה מצא חן בעיניי. לא ראיתי את עצמי יושבת במוקד הטלפוני שקולט את הפניות של נשים שנפגעו מגילויי אלימות כאלה ואחרים, אלא רציתי להיות יותר בשטח וללוות נשים שנפגעו".
אחת לשבוע גלנסר נפגשת עם האם החד־הורית שהיא מלווה, ובמקביל הן משוחחות גם בטלפון. "אני אוספת אותה מביתה ואנחנו יושבות במקום כלשהו על כוס קפה", היא מספרת. "לפעמים זה גם קורה באחד הפארקים בבאר־שבע".
"לא ראיתי את עצמי יושבת במוקד הטלפוני שקולט את הפניות של נשים שנפגעו מגילויי אלימות כאלה ואחרים, אלא רציתי להיות יותר בשטח וללוות נשים שנפגעו"
איך מתנהל מפגש כזה?
"אנחנו משוחחות על כל נושא. על הקשיים במשפחתה, על הקשיים בעבודתה. אנחנו מנהלות שיחה בין שתי נשים. השיחה זורמת בינינו. היא מאוד משתפת וגם מספרת לי על גילויי האלימות שהיא חוותה. מהבחינה הזו אני מרגישה שזכיתי. היא פרטנרית לשיחה. אנחנו מנהלות שיחה חברית וכייפית. אנחנו בסך הכל שתי אמהות מרקע שונה, אבל מצד שני, יש לנו הרבה נושאים משותפים לשוחח עליהם".
בסופו של יום באיזו תחושה את חוזרת לביתך?
"זה נותן לי פרופורציה לחיים. יש תחושה של סיפוק, תחושה של תרומה. לתרומה כזו יש ערך רב. אני מרגישה שדווקא בתקופה הנוכחית יש חשיבות רבה לתרומה שכזו".
מי שנותן גם מקבל
רונית שלהב (59), תושבת באר־שבע, נשואה, אם לשלוש בנות וסבתא לארבעה נכדים, פרשה לפני כ־15 שנה לפנסיה מוקדמת אחרי שהיתה מורה ומחנכת בבית הספר האזורי אשל הנשיא. אחרי פרישתה מהוראה היא הפכה לסוכנת נסיעות, "עד שהקורונה טרפה לנו את החיים, ומאז חודש מרץ אני מושבתת מעבודה", כך לדבריה.
לפני כשלוש שנים החליטה שלהב שהיא רוצה להתנדב, והבחירה נפלה על מרכז הסיוע לנשים נפגעות אלימות (מסל"ן). "הסיוע לנשים נפגעות אלימות מינית ופיזית מאוד דיבר אליי והתחברתי לזה עם תחילת הפעילות ההתנדבותית שלי", היא מסבירה.
"אני מסוגלת להכיל ולהתמודד עם הנושא הזה יותר מאשר תחומי התנדבות אחרים. כשאני מלווה אשה נפגעת אלימות יש לי יותר תחושה של עזרה מאשר שהייתי צריכה לעמוד ולסייע לבעל חיים פגוע שחווה התעללות כלשהי. לראות בעל חיים שעבר התעללות זה מראה שרודף אותי זמן רב תוך תחושה של חוסר אונים שאני לא יכולה לעזור. בליווי של אשה שנפגעה אני מרגישה שאני יכולה לעזור הרבה יותר ולחוש שאני שם בשבילה".
"בליווי של אשה שנפגעה אני מרגישה שאני יכולה לעזור הרבה יותר ולחוש שאני שם בשבילה"
כך למשל, מלווה שלהב כבר כמה שנים צעירה בשנות העשרים לחייה שנפגעה מאלימות מצד בן משפחתה. "הלב שלי יוצא אליה", אומרת שלהב. "היא בגיל של אחת מבנותיי".
איך התחברתן?
"כבר מהפגישה הראשונה איתה נוצר קליק בינינו. אני מרגישה כמו אמא בשבילה. הקשר בינינו הוא בעיקר בשיחות. אנחנו נפגשות ושומרות על קשר. כל מה שהיא צריכה, אני שם בשבילה".
עוד אשה ששלהב מלווה חוותה בילדותה פגיעה מצד בן משפחה. "אני מלווה אותה בכל התהליכים", היא מספרת. "בתקופת הקורונה זה נעשה יותר קשה בשל המגבלות להיפגש, אז הפעילות מתבטאת יותר בקשר טלפוני. אני תומכת בה ומקשיבה לה ומנסה לעזור לה ככל יכולתי. מצב מורכב ולא פשוט".
איך הליווי של נשים נפגעות אלימות גורם לך להרגיש?
"ה'אני מאמין' שלי הוא שכל מי שנותן הוא בעצם גם מקבל. אני מרגישה טוב עם זה שיש אנשים שאני מצליחה לעזור להם כשהם במצוקה".
נותנת להן כוח
נועה קרייתי (73), תושבת באר־שבע, רצתה למצוא חברה כשעברה לפני כשלוש שנים לבירת הנגב. "התגלגלתי ליום עיון בנושא אלימות נגד נשים דרך הרשתות החברתיות", היא מספרת, "וכאשה פמיניסטית התלהבתי מהעניין. חשבתי שכאן אוכל למצוא חברה. זה נושא שקרוב לליבי. אני רוצה לשנות את העולם, ואני עושה זאת בקטן. אני עוזרת לאנשים ורוצה עולם ללא אלימות".
לדברי קרייתי, לכל אשה שהיא מלווה יש את הסיפור שלה, את אותו מקרה או שורת מקרים של פגיעות מיניות או פיזיות ששינו מקצה אל קצה את חייה. "זה מאוד מורכב", היא מציינת, "כל אשה באה מעולם אחר, כל פגיעה שונה מפגיעה אחרת.
"אני בעצם תומכת ומלווה אותה כדי להעניק לה תחושה שהיא לא לבד מול כל המערכות, כמו בית החולים, משטרה או בית המשפט. אני נמצאת איתה, אני מראה לה שאני תומכת בה ומראה לה שהיא לא לבד. חשוב להבין שאשה שמחליטה לעשות שינוי ולשנות את עולמה בעקבות אותה פגיעה בה, הולכת אל הלא נודע. זה נורא קשה, כשאני תופסת אותה ברגע של בדידות".
"אני נמצאת בתחושה של לתת לאותה אישה ולנשים אחרות במצבה את ההרגשה שיש מי שתומך בה, הרגשה שהחברה לא נגדה"
בימים אלה קרייתי מלווה אשה שחוותה פגיעה. קרייתי מספרת שהקשר של אותה אשה עם משפחתה רופף ביותר וגם סביבתה אינה תומכת בה. "האשה הזו צריכה המון כוח", אומרת קרייתי. "מדובר בתהליך מתגלגל. בסופו של דבר היא זו שתחליט לגבי המשך הליווי שלי. זה מאוד קשה. ההווה שלה מאוד מבולבל ועתידה לא ברור. התפקיד שלי הוא לתמוך בה ולא ללחוץ עליה".
מה התובנות שלך מהליווי?
"אלימות במשפחה אינה מתפרצת בבת אחת. זה תהליך שמטלטל את המשפחה כולה. כל הסביבה מטולטלת. אני נמצאת בתחושה של לתת לאותה אשה ולנשים אחרות במצבה את ההרגשה שיש מי שתומך בה, הרגשה שהחברה לא נגדה. הנושא הזו קרוב לליבי ואני מוצאת בזה הרבה סיפוק".
"אני לא נותנת לעצמי לשקוע"
לפני כ־17 שנים ביקשה רבקה סבג, תושבת באר־שבע, מנהלת חשבונות במקצועה, להוסיף טעם לחיים חוץ מהתמסרותה למשפחתה, לבית ולעבודה.
היא שוחחה עם קרובת משפחתה וזו המליצה לה ללוות אשה נפגעת אלימות מינית ופיזית. סבג (63) אימצה את אותה ההמלצה, ואחרי שעברה קורס במרכז לסיוע לנשים נפגעות אלימות בנגב (מסל"ן), היא מלווה נשים שנפגעו מאלימות פיזית ומינית.
כך למשל סבג מלווה בארבע השנים האחרונות נערה נפגעת אלימות פיזית ומינית. "נוצר בינינו קשר עמוק וחברי", היא מספרת, "היא למעשה נאלצת להתמודד עם משבר הזהות שלה. אותה נערה יחד עם בני משפחתה נאלצו להתרחק מהחברה שלהן לאחר שאותה נערה חוותה בילדותה פגיעה מינית ופיזית.
"משבר הזהות הזה מאז אותה פגיעה מלווה אותה עד היום, ומרחף כצל על חייה. למרות השנים הרבות שאני עוסקת בתחום הזה, יש לי כמלווה קושי לעמוד מול סיפורים כאלה של פגיעה מינית בילדים. זה הכי קשה בכל הליווי הזה".
"סיגלתי לעצמי כל מיני דרכי התמודדות עם הסיפורים הקשים. אני מנתקת את עצמי בין החיים האישיים שלי לבין ההתמודדות עם סיפוריהן של הנשים שאותן אני מלווה"
בתקופה האחרונה מלווה סבג גם אשה מבוגרת שעשרות שנים נצרה בליבה את הפגיעה המינית שעברה בילדותה. "הסיפור של אותה אישה הוא מטלטל מאוד", מספרת סבג. "קשה להתנתק מהעובדה שאותה אשה סבלה במשך כל אותן שנים ממצוקה קשה. זה עצוב. מעבר לקשר שלי איתה ולשיחות שאני מקיימת איתה, גם שכנעתי אותה להיעזר בבעלי מקצוע כדי שהיא תשאב כוחות לפתוח בתהליך שיסייע לה במצוקתה".
אילו תחושות מלוות אותך בפעילות עם הנשים והנערות?
"תחושת סיפוק עצומה. סיגלתי לעצמי כל מיני דרכי התמודדות עם הסיפורים הקשים. אני מנתקת את עצמי בין החיים האישיים שלי לבין ההתמודדות עם סיפוריהן של הנשים שאותן אני מלווה. סיגלתי לעצמי איך לעבור הלאה. אני לא נותנת לעצמי לשקוע. אני יודעת לנתק בין הסיפורים הקשים לבין מציאות חיי".
לכל העדכונים - חדשות באר שבע והנגב
