אם תשאלו את עדי לגזיאל שי מה היא עושה, היא תענה: המון וכלום. בתחילת מבצע צוק איתן בשנת 2014 נפגע הרכב של עדי כשקסאם נפל צמוד אליו. חמש מכוניות טוטאל לוסט ויונה אחת הרוגה, ששופדה על ענף של זית. ככה היא מציגה את הסיטואציה ההזויה הזו.
לגזיאל שי גרה בעוטף עזה, אשה, אמא ומגולחת ראש מבחירה. לדבריה, הבחירות שלה חייבות להיות מדוייקות כי אחרת זה כואב. עדי אובחנה עם פיברומיאלגיה, כשבמהלך האבחון נכנסה למיטה לחודשים לא מעטים. גם דיכאון קליני מצחיק אותה. "יש לי המון פיג'מות", היא צוחקת.
2 צפייה בגלריה
עדי לגזיאל שי. שוקדת על מופע קברט
(צילום: תומר קצב. סטיילינג: יפעת מנדבי. בגדים: גרדרובה)
עדי יצאה בהרצאה שנקראת השקופה הכי צבעונית שיש, שבה היא מתייחסת גם למחלות השקופות שממנה היא סובלת כבנאדם צבעוני וההרגשה הפנימית המבלבלת. "כשהתחלתי להרצות על החיים בעוטף עזה הרגשתי שהקהל מולי לא נושם. חשבתי שלהכניס להם בבטן את המצב שהם לא מכירים זה נכון. טעיתי. אם בנאדם עוצר נשימה כשהוא שומע אותי אז הוא לא מקשיב לי", היא אומרת.
אז היא הלכה ללמוד סטנדאפ בקאמל קומדי קלאב בתל אביב. "אני מדברת גם על החוויה שלי כפוסט טראומטית מהפריפריה שמגיעה לתל אביב ונבהלת מהרעש 'היא מחייכת'. גיליתי שאני אוהבת במה וקהל ונהנית להשמיע. כשהבנתי שאני מדברת שפה אחרת הקמתי קבוצת תמיכה לנשים כמוני. אזרחיות שאובחנו עם פוסט טראומה על רקע בטחוני. אזרחיות נכות צה"ל", היא מחייכת. "חלקן נפגעו בעצמן, חלקן אמהות שנפגעו כששמרו על ילדיהן".
עדי מעידה על עצמה כמי שיוצרת פרויקטים. "אני בודקת מה הצורך שלי כאשה מאותגרת נפש, וכותבת את הצרכים ובונה תוכנית. כרגע אני כותבת תוכנית למוקד מתנדבים נפשי, מין אמבולנס רגשי שמורכב ממתמודדים כמונו - אנשי טיפול וגם פסיכיאטר בכוננות. אצלנו בעוטף עזה המצב משתנה מרגע לרגע ובית החולים הקרוב ביותר אלינו הוא 50 דקות מאיתנו".
בחרת להביא את הסיפור שלך אל הבמה. אנשים בדר"כ שומעים 'פוסט טראומה' וישר מתחילים לרחם. איך את מגשרת על זה?
"גיליתי שאנשים לא ממש יודעים איך פוסט טראומה נראית, יש צורות שונות. בגששית אני אומרת אין פוסט טראומתי כפוסט טראומתך. הכל נשמע לי מצחיק, עד שלא. זה התסמין שהכי מטלטל אותי, הקיצוניות. מאישה צוחקת שמחה ורגועה, מטוס אחד או פיצוץ של בלון מציפים אותי ולוקח לי זמן להירגע".
בסטנדאפ שלה היא אומרת שכל כריזה בסופר משגעת אותה ולוקח לה חמש דקות להיבהל, למצוא את הכורז ולהרוג אותו. "אני כבר לא אובדנית, הייתי. היום אני אבודה לפרקים. בהתקף הפיברומיאלגיה הראשון והמפיל לא רציתי לחיות. עכשיו אני חיה טוב, פיתחתי עם הפיברומיאלגיה שלי מערכת יחסים של כבוד. אני מכבדת אותה ומבינה שהיא לטובתי, אם כואב לי אני יודעת שמשהו שעשיתי לא היה נכון. אני בודקת ומתקנת".
2 צפייה בגלריה
עדי לגזיאל שי. "אני מאמינה בעצמי"
(צילום: תומר קצב. סטיילינג: יפעת מנדבי. בגדים: גרדרובה)
היא אומרת שהפכה מאישה לוחמנית פגועה ומפחדת, לשלמה עם עצמה, לא נלחמת על דברים טיפשיים ובעיקר נעה מאהבה. "לפני שנה הכל היה מתחת לחגורה, אין יור פייס. ככה הסתובבתי, פגועה ומוכנה למלחמה. היום אני מרצה ממקום אחר. למדתי לשיר במהלך הקורנה ואני עובדת בבריאות הנפש, כמטופלת וכמטפלת. הידע שלי מגיע מהנסיון שלי. אני מלווה נשים בתהליכי הכרה מול המערכת ונותנת להן יד ממקום של זאת שהיתה לבד. למדתי הכל על בשרי ונשמתי".
בימים אלה את שוקדת על מופע קברט.
סגרתי את דלתות הגלידריה שלי בסגר השני. הגוף שלי נכנס לסטרס והיו ימים שבהם לא יכולתי להרים קרטון חלב לקפה. הבנתי שלנהל צוות ולייצר גלידה גדול עליי. ההחלטה היתה קשה, בכיתי והתאבלתי אבל ביום שמצאתי עבודה חדשה לעובדים שלא היו זכאים לחל"ת שיחררתי. התחלתי לכתוב ממקום של כאב, תשישות וגם פחד ממה שיקרה. מצאתי את הקול הפנימי שלי והתחלתי גם לשיר. המופע שלי מורכב מחמישה מונולוגים וחמישה שירים מוכרים, אך בעיבוד אחר, עיבוד שהפוסט טראומה שלי מתרגמת לי".
"בימים אלה אני מנסה בצורה יצירתית להפעיל את הגלידריה מחדש".
לצורך הקברט, הפעילה עדי הדסטארט שהגיע ליעד שבועיים לפני היעד. "אני מאמינה שאצליח, היום אני מאמינה בעצמי", היא מסכמת בחיוך.
עמוד הפייסבוק למופע: בלי מסכות - עדי לגזיאל שי
מכירת הכרטיסים למופע תיפתח בקרוב בעמוד הפייסבוק.
