"כשחושבים על זה, אפשר למצוא הרבה מן המשותף בין המשפחות הגאורגיות והערביות", אומר שחקן התיאטרון האשדודי אלון בראל (26), תלמיד שנה ג' בבית הספר למשחק גודמן בבאר שבע. המשפט הזה, כך נראה, נאמר בראש ובראשונה בניסיון להרגיע את עצמו לקראת פגישה עתידית בין בני משפחתו לבין בני משפחתה של חברתו בשנה האחרונה, יארא אזרייק (29), אותה הכיר במהלך הלימודים בבית הספר למשחק.
אלון בראל ויארא אזרייק. שלב מוקדם ביחסים אלון בראל ויארא אזרייק. שלב מוקדם ביחסים
אלון בראל ויארא אזרייק. שלב מוקדם ביחסים
(צילום: הרצל יוסף)
אז מה, בעצם, המכנה המשותף בין משפחת בבראשווילי מרובע ד' באשדוד לבין משפחת אזרייק הערבית־נוצרית מכפר יאסיף? "לדעתי יש תרבות מאוד עשירה שמשותפת לנו ולהם. יש המון מאכלים שיושבים על אותו בסיס, יש רעיונות ועקרונות משותפים, ערכים ונימוסים, שבדרך כלל לא רואים המון מחוץ לבית ההורים ובאים לידי ביטוי משותף כשאנחנו נפגשים".
עוד מנהג דומה הוא להתחתן בתוך העדה, לא?
"כרגע אנחנו עוד לא נשואים, גם לא גרים יחד. זה שלב מוקדם ביחסים. פגשתי את ההורים שלה, הם משפחה מאוד פתוחה ומקבלת. קיבלו אותי בזרועות פתוחות".
וההורים שלך פגשו את יארא?
"עדיין לא".
מהטון שלך אפשר לנחש שהם פחות פתוחים ומקבלים מההורים של יארא.
"קצת פחות, אבל ניתן להם את הזמן שלהם להתרגל לרעיון".
"אני לא חוששת לפגוש אותם", ממהרת אזרייק להבהיר, ומוסיפה בחיוך "אבל ניתן להם את הזמן שלהם".
אלון בראל. "השאיפה הכי גדולה שלי היא קולנוע וטלוויזיה" אלון בראל. "השאיפה הכי גדולה שלי היא קולנוע וטלוויזיה"
אלון בראל. "הזדמנות לצאת מאזור הנוחות"
(צילום: רדי רובינשטיין)

הומה נפשי לקראת מפגש

פגישה היסטורית בין אזרייק לבין ההורים של בראל אולי תתקיים ביום שלישי הבא לרגל ערב הבכורה המחודשת של ההצגה "אנטיגונה" בתיאטרון באר שבע (ההצגות נקטעו בשל מגפת הקורונה וההצגה בשבוע הבא תעלה בהתאם למגבלות ולהנחיות העדכניות). במחזה הקלאסי מגלם בראל את המלך קריאון ואזרייק את רעייתו אורידיקה. האם המסרים מהבמה יעברו לאולם והסיפור הטרגדי של אורידיקה (ששולחת יד בנפשה) יכניס את המפגש הטעון לפרופורציות שיקלו על המסת המטענים? קשה לדעת. מה שבטוח, על הבמה הזוגיות בין השניים תרמה להם רבות, אישית ומקצועית.
"אני מכירה את אלון משנה א', אבל לאחרונה היו לנו כמה הפקות שעבדנו צמוד, כמו 'אנטיגונה' ולפני כן 'הקיסר גוק' של חנוך לוין. בזכות זה התקרבנו מאוד גם מקצועית וגם אישית".
ואיך מגיעה בת כפר ערבי מהגליל המערבי להפקות של חנוך לוין? אזרייק מבהירה שהכל מתחיל מהבית: "הכפר שלנו הוא כפר מאוד סובלני שגרים בו נוצרים, מוסלמים ודרוזים - ואני באה מבית מאוד ליברלי ומתקדם. אבא שלי ארכיטקט ואמא שלי זמרת ושחקנית שלמדה בבית צבי בצעירותה. אני למדתי מוזיקה מגיל צעיר בכרמיאל, גם פסנתר וגם שירה, ואני מאוד אוהבת ג'ז. יש לי אח מדהים שגם הוא מוזיקאי ומנגן על קאנון".
ואיך הגעת למשחק בבאר שבע?
"בהתחלה למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, כי רציתי לעסוק בתרפיה במוזיקה. כשסיימתי הרגשתי שאני רוצה להתפתח יותר והחלטתי ללכת על משחק. לגודמן בבאר שבע החלטתי להגיע כי שמעתי דברים טובים על בית הספר וגם על כך שהם עושים מחזות זמר שמאוד קרובים לליבי".

יהיה גל שני?

במקביל להעלאה המחודשת של "אנטיגונה" שוקד בימים אלה בראל על התפקיד הראשי של המשרת טרופלדינו שהוא מגלם בקומדיה השייקספירית "משרתם של שני אדונים" (שתועלה, בהתאם להנחיות הקורונה, ב־13 ביולי). "13 ביולי הוא גם יום ההולדת ה־26 שלי", אומר בראל. "אז אולי זה סימן טוב. בניגוד לסוף הטראגי של 'אנטיגונה', ב'משרתם של שני אדונים' הסוף טוב והמשרת מוצא את אהובתו".
יארא אזרייק. "בית מאוד ליברלי ומתקדם" יארא אזרייק. "בית מאוד ליברלי ומתקדם"
יארא אזרייק. "בית מאוד ליברלי ומתקדם"
(צילום: רדי רובינשטיין)
מדובר בשני תפקידי קיצון שדורשים היערכות שונה בתכלית: לטובת גילום מותו של קריאון בראל ייאלץ לבצע גילוח חלק של שיער ראשו, לטובת תפקיד המשרת הוא מבלה שעות מדי יום באימוני ג'גלינג. "זו התמודדות מאוד מעניינת. אני בכלל לא בטוח אם יותר קשה לי ללמוד ג'גלינג או להיכנס לתפקיד התובעני הזה של קריאון".
לא קשה לנוע בין שני תפקידם כל כך קיצוניים?
"רוב השחקנים שיוצאים מבית ספר למשחק נשארים עם מגוון צבעים מסוים ביד. כקריאון קיבלתי את ההזדמנות להציג את ההפך ממה שאני רגיל, לצאת מאזור הנוחות ולבחון קיצון חדש באופי שלי. אני שמח על ההזדמנות הזאת ואעשה הכל כדי להיכנס לתפקיד, אבל אני דוחה את הגילוח לקרחת עד הצגת הבכורה. לך תדע, אולי יהיה גל שני".
ההורים של בראל לא שיערו שבגיל 26 הבן שלהם יעסוק בניתוח דרמטי של גיבורים טרגיים נושנים, תוך שהוא מגלח את ראשו ומקפיץ כדורי ג'גלינג. "היה להם קשה לקבל שהלכתי להיות שחקן", הוא מודה, "אבל זה משהו שבער בי מילדות. הם לא ניסו למנוע זאת ממני, אבל זה בהחלט מוזר להם. תיאטרון זה לא משהו שהם קיוו שאתעסק בו, אבל הם קיבלו את זה כשראו שאני רציני. אני זוכר שאחד המורים שלי אמר לי בעבר שעל מנת להיות שחקן אתה חייב להיות בטוח בזה במיליון אחוזים ולתת מיליון אחוזים מעצמך כי אחרת תמיד תשאל את עצמך למה עשיתי את זה ואיפה הייתי יכול להיות כיום במקום".
ומגיל עשר הוא בטוח בזה במיליון אחוזים. הוא התחיל את דרכו בעולם המשחק בחוג לילדים של התיאטרון האשדודי המיתולוגי "יש", במסגרת "האקדמיה הקטנה לתיאטרון" בהנהלת השחקן והמרצה לבימוי ומשחק ד"ר ולדימיר לוין, ואשתו הבימאית לנה לוין. "אין לי ספק שששניהם אחראים על האהבה הגדולה שלי למשחק מגיל צעיר", אומר בראל. "הם עזרו לי מאוד להתפתח כשחקן".
לאחר השחרור מהצבא החל ללמוד בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, אולם לא הסתדר עם האופי הקשוח של המוסד התל אביבי. "רק כשעזבתי והגעתי לגודמן הבנתי כמה רע היה לי שם. הם דיכאו אצלי את כל חדוות היצירה. ההרגשה שם של התחרותיות גוברת על כל דבר אחר".
בשנה הבאה ייצאו שניהם אל העולם התחרותי של תעשיית הבידור הישראלית, שממש בימים אלה נלחמת על חייה. "לקחנו, ואנחנו עדיין לוקחים, חלק במחאה של עולם התרבות", מספר בראל. "אי אפשר לעמוד מנגד כששחקנים ושאר האמנים מאבדים את פרנסתם בעקבות מגפת הקורונה".
זה משפיע גם עליך?
"ברור. ההצגות שלנו נדחו, כל מני אודישנים שהייתי אמור לגשת אליהם התבטלו. הרבה יותר קשה עכשיו".
זה לא גורם לך למחשבות שניות על בחירת הקריירה שלך?
"ממש לא. אני שלם במיליון אחוזים עם מה שאני עושה, למרות שברור לחלוטין שמדובר בעתיד לא בטוח, וכיום אפילו הרבה פחות בטוח ממה שהיה בעבר. אצל רוב האנשים שהולכים ללמוד משחק זה מעבר לשאיפה להצלחה או לפרסום".