אם יש משהו שבעלי בתי הקפה בבירת הנגב מתגעגעים אליו יותר מכל מאז נאלצו לסגור את שעריהם בגלל משבר הקורונה הם הפרלמנטים והמפגשים התוססים, שיחות בנושאים אקטואליים שהלהיטו את הרוחות ומפגשים לסגירת עסקאות "על כוס קפה".
שותים קפה מתחת לעץ. מחכים לבשורה שהמקום ייפתחשותים קפה מתחת לעץ. מחכים לבשורה שהמקום ייפתח
שותים קפה מתחת לעץ. מחכים לבשורה שהמקום ייפתח
(צילום: הרצל יוסף)
"המוצר הוא לא העניין", מסביר השבוע איתי פרל (41), מוזיקאי ויוצר מוכר ובעל פאב־בר שכונתי קטן שמוכר יותר בשם בר 'פרלה' בעיר העתיקה, "העניין הוא האירוח והמפגשים, והמשבר הנוכחי הקפיא את הנשמה של האווירה בפאב".
פרל אומר את הדברים על רקע הבר השומם שלו שידע ימים טובים יותר. "כל יום שהעסק סגור זה הפסד גדול, אבל ההוצאות נשארות קבועות: שכירויות, החזרי הלוואות, מסים וגם עובדים שיצאו לחל"ת".
הפאב של פרל נפתח לפני כשש שנים, ורגע לפני משבר הקורונה הוא שכר מבנה ליד הפאב כדי להפוך אותו למזנון. אלא שהעיתוי למהלך לא היה יכול להיות גרוע יותר. "ממש עיתוי לא מוצלח, אתה משקיע ובעצם נותר ללא הכנסות", הוא אומר בצער.
איתי פרל, בר וקפה 'פרלה'איתי פרל, בר וקפה 'פרלה'
איתי פרל, בר וקפה 'פרלה'
(צילום: הרצל יוסף)
מחשש מפני קריסה כלכלית החליט פרל להמציא את עצמו מחדש והתחיל למכור סנדוויצ'ים עשירים הממולאים בקציצות ירק, חצילים, עגבניות, טחינה, ועוד, הכל עשוי מתוצרת אורגנית שהגיעה ממשק במושב באר מילכה.
ומתי בתי הקפה יוכלו שוב לפתוח את שעריהם? תלוי את מי שואלים. במשרד האוצר רוצים לאפשר להם להיפתח כבר בסוף החודש, במשרד הבריאות מבקשים להמתין עד אמצע חודש יוני. בסופו של דבר הממשלה תצטרך להכריע בשאלה. ובינתיים, בעלי בתי הקפה, ופרל בהם, מתגעגעים לימים יפים יותר. "מאוד חסרים לי המפגשים עם החבר'ה, עברנו מלחמות, מבצעים ומשברים, אבל תמיד היה פתוח", הוא אומר בנימה של כאב. "יכולנו לשבת עם החבר'ה ולחלוק יחד חוויות, היום כל זה נעלם".

רוצה לחזור לחייך

המראה של יהודה גבאי (56), בעל קפה 'רוזלין', יושב לבדו ושקוע בפתרון סודוקו הוא חזון אחרית הימים. האיש שמפעיל את קפה 'רוזלין' זה ארבעה עשורים מעולם לא מצא את עצמו משועמם וחסר מעש כמו בימים אלה.
יהודה גבאי, קפה 'רוזלין'יהודה גבאי, קפה 'רוזלין'
יהודה גבאי, קפה 'רוזלין'
(צילום: הרצל יוסף)
"בשביל אחד שרגיל לאקשן ולעבודה של 12 שעות ביום, שיושב עם החבר'ה שמדברים על כל נושא שבעולם, אני מרגיש משועמם ופשוט לא יודע מה לעשות עם עצמי", מספר גבאי.
בית הקפה בבעלותו נחשב למוסד וכל מי שמעוניין להתעדכן בנעשה בפוליטיקה, בספורט ובעיר, יכול לקבל במקום את מלוא האינפורמציה. בית הקפה הוא מקום מפגש של קבוצות מכל הגוונים והסוגים, והשקט המוחלט המאפיין את המקום בימים אלה הוא מציאות שגבאי מתקשה להשלים איתה.
"הכי חסר לי לפגוש אנשים, לשוחח איתם, חסרה לי הברברת הפוליטית והפרלמנטים המתקיימים בכל בוקר", הוא אומר. "היום אני אובד עצות, בעיקר מכל הבלבול בהחלטות הממשלה לגבי מתי הם הולכים לפתוח ואילו תוכניות הולכים ליישם, הכל לא ברור".
גבאי מעיד על עצמו שהוא לא אוהב לקטר, אבל הפגיעה הכלכלית שהוא ספג בעקבות משבר הקורונה קשה מאוד. "ההפסדים הכספיים הם כבדים מאוד", הוא אומר, "אני מצפה שיאפשרו לנו לפתוח את בתי הקפה ולחזור לפעילות, גם אם לא מלאה, אבל שיהיה משהו ושנוכל לחזור לחייך ולנהל חיי שגרה כפי שהיה לפני משבר הקורונה".

זה לא אותו הדבר

בימים של משבר, כשעתיד בתי הקפה והמסעדות לוט בערפל, קפה 'ערבה' הוותיק מנסה לעמוד על הרגליים, ובעלת המקום אירנה אזידוב החלה למכור קפה בטייק־אווי. אבל אזידוב לא ממש מתחברת לשיטת מכירה זו, ומבחינתה אין מדובר בתחליף לאווירה השוררת בבית הקפה בימי שגרה.
אירנה אזידוב, קפה 'ערבה'אירנה אזידוב, קפה 'ערבה'
אירנה אזידוב, קפה 'ערבה'
(צילום: הרצל יוסף)
"אפשר לשתות קפה בבית", היא פוסקת וניכר שהיא מתגעגעת מאוד ללקוחות שפקדו את המקום בהמוניהם. "זה לא אותו הדבר, אנשים שבאים רוצים לשבת, לדבר, לשוחח על כל מיני נושאים וכל האווירה הזאת נעלמה. בית קפה זה לא רק לשתות, זה להיפגש, להעביר ביחד את הזמן, זה בילוי לכל דבר".
איך הלקוחות מגיבים כשהם רואים שאתם פתוחים לטייק־אווי בלבד?
"הם שואלים אותי אם אפשר לשבת ואני אומרת שעדיין לא, אז הם הולכים, וזה עצוב לי מאוד. אנשים ומוזיקה הם חלק מבית הקפה".
כשאנחנו שואלים את אירנה איך היא מתמודדת עם היעדר ההכנסות, היא פותחת את הקופה ומראה לנו שיש בה רק כמה עשרות שקלים. "90 שקל בקופה ביום זה ממש מטורף, זה בקושי מספיק לקנות חלב ולחם לבית. ההפסדים הם גדולים", היא אומרת בצער.
לדעתה של אירנה, אם המגבלות לא יוסרו בקרוב ובתי הקפה והמסעדות יישארו סגורים, הענף יקרוס לחלוטין וקריסה כזאת תגרום למשברים חברתיים לא פשוטים. לכן היא מקווה שבקרוב היא וחבריה לענף יוכלו לפתוח שוב את שערי בתי הקפה שבבעלותם. "כדי שנוכל לשקם את כל מה שנהרס", היא אומרת.

כמו משפחה

את בית קפה 'מספר אחד' בבאר־שבע מרבים לפקוד גמלאים של מפעלי הדרום שבאים למקום כדי לדון בנושאים שברומו של עולם. השבוע מצאנו את אותם גמלאים, לקוחות קבועים של בית הקפה, לוגמים קפה מתחת לעץ.
יוסי וענונו. "הלב נצבט"יוסי וענונו. "הלב נצבט"
יוסי וענונו. "הלב נצבט"
(צילום: הרצל יוסף)
"הלב נצבט", אומר יוסי וענונו (64) הידוע בכינוי 'טיטן'. "אתה לא יכול לשבת בבתי קפה ולשוחח עם חברים. זה דבר מוזר, אני מרגיש שחסר לי משהו".
ארבעים שנה וענונו נודד בין בתי הקפה בעיר והוא מכיר את כל אחד מהבעלים. בימים אלה הוא מתגעגע מאוד לחברים שנהג להיפגש איתם מדי יום ולוויכוחים שהם ניהלו שלא פעם היה אפשר לשמוע למרחקים. "כאן נפגשים עובדי ים המלח הוותיקים. היינו משוחחים על כדורגל, כן ביבי לא ביבי, ואני תמיד בעד ביבי, באמת חסרים לי השיחות והוויכוחים. פתאום כל זה נעלם וקשה להשלים עם זה, אבל אני מאמין שיבואו ימים טובים יותר ונצא מהמשבר הזה מחוזקים".
בעלת בית הקפה לריסה לנדו (59) מתבוננת בלקוחותיה ומתקשה להשלים עם המצב. "האנשים שבאים לכאן בשבילי הם כמו משפחה. אתה רואה אותם בכל בוקר. חששתי שהאנשים ישכחו אותי, אבל לשמחתי האנשים לא שכחו אותי והם באים לבקר, באים להגיד שלום, לוקחים קפה ויושבים בצד. מאוד קשה לראות מקום ריק".
לריסה לנדו, קפה 'מספר אחד'לריסה לנדו, קפה 'מספר אחד'
לריסה לנדו, קפה 'מספר אחד'
(צילום: הרצל יוסף)
לריסה נזכרת בימים שלפני משבר הקורונה. "בימי שישי הייתי פותחת שולחנות ארוכים והאנשים ישבו כאן ודיברו על פוליטיקה ועל כל מיני דברים שקורים בעולם. אלה החיים שלנו, בלי אנשים אנחנו לא חיים, בלי המפגשים בתי הקפה לא שווים כלום, זה פשוט מקום ללא נשמה. אין את האווירה של בית קפה".
על הנזק הכספי שנגרם לה אומרת לריסה, "אם הגעתי למצב שאני לוקחת כסף מהבן שלי החייל אז תבין לאן הגעתי. אני במצב לא טוב וכל יום שעובר זה יהיה יותר גרוע. אני מקווה שנצא מזה".