הייתה שעת לילה מאוחרת כשהגיע לסיומו עוד "ערב בנות עם מטרה". הפעם חגגנו יום הולדת, ובאופן חד־פעמי החלטנו שכל אחת מאיתנו, מהחבורה הקבועה, יכולה להזמין חברה נוספת שהאחרות לא מכירות. יצאתי מדלת המעלית בדרכי הביתה והבחנתי באישה לא צעירה נשענת על הקיר שממול.
"חיכיתי כדי להגיד לך שלום", הקפיץ אותי קולה. "חשבתי שאולי פנים אל פנים תזהי אותי", הוסיפה.
הבטתי באישה הלא צעירה שעמדה שם. לא זכרתי שזיהיתי פנים מוכרות בין האורחות החד־פעמיות. "מצטערת, לא מזהה", השבתי בקול נוקשה משהו. "מאיפה אני אמורה להכיר אותך?".
המחשה: shutterstockהמחשה: shutterstock
המחשה: shutterstock
(המחשה: shutterstock)
"הגעתי למסיבה כאורחת. ראיתי שלא זיהית, למרות שאני זיהיתי אותך. אתן לך רמז", המשיכה ועדיין לא אמרה את שמה. "זה היה יום קר. שתינו ישבנו במשרד בשגרירות. פתאום נכנס ה'בוס' וקרא לי. כשחזרתי למשרד סיפרתי לך שיש בעיה עם נ', בעלי. עכשיו, אולי?".
"מירה?", צעקתי את שמה לאחר שחיברתי את הפנים לסיטואציה. "זאת את?".
התחבקנו בחוזקה. בהחלטה של רגע החלטנו להמשיך את הערב בבית קפה סמוך, להשלים פערי מידע. נסענו, כל אחת ברכבה, ובדרך לקפה שחזרתי את האירוע ההוא.
היינו אז שתינו "נשים של", נפגשנו בכל בוקר בעבודה. שיתפנו אחת את השנייה בטלפונים שקיבלנו מג' או מנ', בעלה. ידענו שגם אם הם לא התקשרו אלינו בכל יום, הרי הם כנוהל משוחחים עם הממונים עליהם, מעדכנים ומתעדכנים בעבודה המסווגת. גם ידענו שאם חלילה תהיה בעיה, נעודכן. באותו בוקר, לאחר השיחה שאליה נקראה, חזרה מירה לחדר חיוורת ועיניה דואגות. "אל תשאלי".
"מה קרה?", שאלתי בבהלה.
"אמרו שנ' התקשר ואמר את מילות הקוד. את צירוף המילים המוסכם".
"מה? איזו קוד? איזה צירוף? על מה את מדברת?", שאלתי ובאותה נשימה הודיתי שעד לאותו רגע לא ידעתי על קיומה של שפת הקוד הזאת. מירה הסבירה במהירות שבשיחת טלפון קצרה, כשבעלה נשאל לשלומו, הוא השיב בצירוף מילים מסוים שמשתמשים בו רק אם נמצאים בסכנה. "הבעיה היא", המשיכה אז בהסבר תמציתי, "שינסו להגיע אליו עכשיו, מה שאומר, שבירת שגרה".
"למה בעיה? טוב שכך, שיגיעו אליו", השבתי.
"ממש לא", השיבה. "ביקשתי מהם פירוט קצר על מה שקרה. הם לא יכלו לספר הכל כמובן, אבל מתוך מה שכן סיפרו יש לי הרגשה שהוא אמר את מילות הקוד כחלק מהשפה השגורה בפיו. את מבינה", הסבירה אז, "אני מכירה את השפה המכובסת שלו. אני חושדת שהוא אמר את צירוף המילים בלי כוונה ולא חשב שיבינו מזה שהוא בסכנה. ביקשתי שעדיין לא יעשו כלום, כי אם הוא אמר את המילים בטעות ויעשו מזה סיפור, זה עלול לפגוע בעבודה שלו. שבירת שגרה זה שבירת הכול".
"מה ביקשת?", אני זוכרת ששאלתי כשגופי רועד. למי אכפת משבירת השגרה, העיקר שיצילו אותו. "השתגעת?".
"ביקשתי כמה דקות. זה הכל. הרי אין אחד שמכיר אותו טוב ממני, ולפי התיאור נראה לי שהמשפט נאמר בהיסח הדעת. לאחר שיתקשרו אליו שוב יוחלט מה עושים".
אני זוכרת שהשקט עטף את החדר הקטן שבו שהינו. אם היה אז דבר שהעיד על סערת הרוחות שעוברת על מירה, זה היה דף נייר שלקחה מהשולחן ומוללה אותו בחוזקה בידה.
בשלב זה הגעתי לבית הקפה שמירה ואני קבענו להיפגש בו. כיביתי מנוע, השענתי את המושב לאחור ולקחתי כמה דקות של מחשבה עם עצמי. נזכרתי איך באותן דקות שנמשכו כנצח גם המחשבות שלי החלו לטוס לעברו של ג'. פתאום המילה סכנה קיבלה נפח וגוף, וכל מיני סיפורים ששמענו וידענו עליהם הפכו למציאות מדאיגה. רצו לי בראש סיפורים על שמות קוד, כינויים ושמות צופן ששימשו אנשי מודיעין וסוכני סמויים. אמנם רק לעתים רחוקות הם נחשפו, אבל כשזה קרה - הסוף העצוב היה בלתי נמנע.
נזכרתי איך מאותו היום הוכפלו החרדות שלי לג', אף שלא שיתפתי אותו בהן. נזכרתי גם איך נשמתי לרווחה כשמירה נכנסה לחדר לאחר השיחה הנוספת ואמרה שהכול בסדר.
"דיברו איתו שוב. אפשר לנשום", חייכה אז בהקלה.
"תגידי, במבט לאחור, את לא חושבת שלקחת על עצמך אחריות גדולה מדי אז?", שאלתי אותה לאחר שלגמנו ממשקה תפוחים חם, מתובל בג'ינג'ר וקינמון. "בכלל", המשכתי ושאלתי. "למה הם שמעו לך? באותה מידה יכול היה להיות שבעצם גזרתם עליו בהחלטה שלך סכנה עצומה".
"עזבי, אני מעדיפה שלא להרחיב בזה. לעתים רחוקות, כשאני מרשה לעצמי לחזור לאותם רגעים, כל מה שאני זוכרת הוא שהלב שלי דפק אז בטירוף, הזיעה כיסתה אותי ורק קיוויתי שאני צודקת. את מבינה?". שתקה לרגע, "קיבלתי אחריות על משהו שבדיעבד אני יודעת שאסור היה לי לקבל. אני משערת שאם היינו פוגשות עכשיו את מי מאלה שישבו איתי אז, גם הם היו מודים בטעות. הרי אם היה קורה לנ' משהו בגללי, לעולם לא הייתי סולחת לעצמי. אגב", המשיכה, "לך קרה משהו דומה עם ג' במהלך השהות?".
"לשמחתי, לא, וטוב שכך. מודה שאני לא יודעת מה הייתי עושה במקומך באותה סיטואציה. את יודעת, גם לא סיפרתי לג' על מה שקרה. ואם כבר, מה נ' אמר על כל זה כשסיפרת לו?".
"נראה לך שסיפרתי לו? מי כמוך יודעת שהיו עוד מספיק דברים שלא סיפרנו וגם לא נספר להם", צחקה. "מה שכן, מאז, בכל פעם שאני שומעת את הביטוי הזה, עוברת בי צמרמורת. טוב, התכנסנו כדי להשלים פערים, לא? אז קדימה, בואי נעבור לכאן ועכשיו".