"אני מאוד מפחדת. האבא של ילדיי, שממנו נפרדתי לא מזמן, חזר הביתה בעקבות משבר הקורונה בנימוק שהוא רוצה לעזור לי עם הילדים כשכולנו נמצאים בבית, אבל במקום לעזור הוא כל הזמן לחוץ ועצבני ואני פוחדת על הילדים ועל עצמי. אני בוכה ושותקת. במקום לענות לו אני עוברת לחדר אחר ומנסה להחזיק מעמד. אני לא יודעת כמה זמן עוד אחזיק מעמד ככה".
כך סיפרה השבוע תושבת באר־שבע בשנות הארבעים לחייה ואם לשלושה ילדים בשיחה עם אחת מעשרות המתנדבות המאיישות את המוקד הטלפוני של המרכז לסיוע לנשים נפגעות אלימות בנגב (מסל"ן).
הבהלה בציבור, אי הוודאות לגבי העתיד, והתחזיות הלא מעודדות בדבר היקף התחלואה העתידית, לצד הגבלות התנועה וחוסר הידיעה מתי יסתיים המשבר, משפיעים על כולנו. ואולם, כשהאווירה בבית מתוחה ממילא, המצב יכול להידרדר מהר לכדי מעשי אלימות מילולית ופיזית. משיחות עם גורמים מעורבים בנושא עולה שיש עלייה חדה בשיעור של עשרות אחוזים במספר הפניות.
"תעזרו לי לברוח מהבית", ביקשה השבוע בדמעות תושבת האזור בשנות השלושים לחייה בשיחה נרגשת עם המוקדנית במסל"ן, "הגעתי למצב בלתי נסבל בבית. אני לא יכולה יותר. בינתיים אני שורדת. תעזרו לי, אני לא יכולה יותר".
קורבנות של המציאות
"בימים האחרונים אנחנו עדים לעלייה חדה במספר הפניות אל המתנדבות שלנו שעובדות בכל שעות היממה", מדווחת מנכ"לית המרכז לסיוע לנשים נפגעות אלימות בנגב, ליזה ניקולאיצ'וק, ומדגישה, "המגמה שלנו היא להקטין במציאות הזו לחצים בבית, תוך ידיעה שביום שלאחר סיום המשבר הנוכחי כולנו צפויים לשוב לשגרה".
ליזה ניקולאיצ'וק, מנכ"לית המרכז לסיוע לנשים נפגעות אלימות בנגב: "המגמה שלנו היא להקטין במציאות הזו לחצים בבית, תוך ידיעה שביום שלאחר סיום המשבר הנוכחי כולנו צפויים לשוב לשגרה"
מה אופי הפניות שמגיעות למוקד של מסל"ן?
"יש פניות רבות של הידרדרות ביחסים בין בני זוג ועימותים בבית על רקע של ההסגר והבידוד הביתי. לא מעט פניות עוסקות גם בסוגיית מעורבותם של הילדים באותם עימותים שעדים לגילויי אלימות בין ההורים ולמריבות בלתי פוסקות. הילדים, כך עולה מאותן פניות אלינו, עדים לסיטואציות קשות בבית. מי שפונה אלינו גם מביע המון תסכולים בגלל ההסגר ואת הכעסים מוציאים על בן או בת הזוג. יש גם פניות נרגשות אלינו שנסייע להוציא נשים למקלט לנשים מוכות שחוות אלימות פיזית מצד בני זוגם".
על פי הנתונים של מסל"ן, היקף הפניות לסיוע עומד בימים אלה על כ־160 פניות ביום, כ־40 אחוז יותר מאשר בימי שגרה. רוב רובן של הפניות הן על רקע של אלימות במשפחה.
"לצערנו, העימותים בבית הופכים למעשה של שגרה וילדים נמצאים שם מדי יום וחווים את הסיטואציות האלה", ממשיכה ניקולאיצ'וק, "יהיו לכך השלכות לטווח הארוך, אין ספק בכך. איזו דוגמה ילד יכול לקחת לעצמו לעתיד כשהוא עד להתנהגות האלימה של הוריו, בין שזו אלימות פיזית או אלימות מילולית. המתח והלחץ עושים את שלהם והילדים הופכים לקורבנות של המציאות הזו בתוך הבית".
איך אתם מסייעים לפונות?
"זה בא לידי ביטוי גם בסיוע נפשי וגם בסיוע פסיכולוגי ובשיחות תמיכה של עובדים סוציאליים. המסר שלנו הוא שבימים האלה חייבים לפעול באיפוק ובריסון בתגובות שלנו האחד כלפי השני. אנחנו נצא מהמשבר הזה עם נזק נוראי אם לא נדע לטפל בזה ברגע האמת".
עדיין לא תופעה
לדברי פרופ' ורד סלונים־נבו, מרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן־גוריון ומטפלת משפחתית וזוגית, "מצבים של לחץ ללא מפלט מגבירים אלימות. במצבים רגילים, ברגע של עימות עם בן או בת הזוג, יש מפלט. יוצאים מהבית, הולכים לחברים, הולכים להירגע באיזה סרט. היום אין את זה. כשאתה מחבר חרדה עם מצוקה בריאותית וכלכלית ואי ודאות מתי זה ייגמר אז הלחץ הוא מאוד חזק והנטייה היא להשליך את האשמה על המצוקות הללו על בן או בת הזוג וגם על הילדים. הנטייה הזו גוברת במציאות העכשווית כשמסוגרים בבית והמתח והלחץ רק גוברים".
נשמע כמו מציאות קשה.
"נכון. גם משליכים על בן או בת הזוג וגם על הילדים כמי שאחראיים על המצוקות שנפלו על הבית. גם אין מקום שאפשר לברוח אליו כדי להירגע וגם קיימת אי ודאות לגבי העתיד. כל זה מביא אותנו למצב קשה ביותר. מציאות כזו גם גורמת לעלייה בשיעור מקרי האלימות במשפחה, יש חזרה לדפוסים ישנים של רגרסיה. זה צפוי".
למרות התמונה הקשה, פרופ' סלונים־נבו טוענת ש"לא הכל אבוד. זו רגרסיה ברורה לאור המצב, אבל אפשר להתחיל ליצור אזורי שחרור בבית ובסביבתו הקרובה".
איך עושים את זה?
"במקום להיות אלים ולהתפרץ, אז בונים חלופה. אפשר להסתגר בשירותים לכמה דקות עם הטלפון הנייד, ללכת למיטה לנוח או לעשות סיבוב ברדיוס של מאה מטר מהבית. צריך למצוא ארגז כלים חלופי וכל הזמן לזכור שהאלימות ברגע הראשון משחררת, אבל ברגע הבא היא מסבכת את העניינים. כל הזמן צריך לזכור שהצעקות והאלימות בטווח הקצר הן משחררות, ולהיות מסוגלים להיות קשובים זה לזה בלי להסכים זה עם זה. צריך לקבל את זה שאנחנו בתקופה קשה, לא לכעוס, ולהבין שמנגנון ההשלכה עובד עכשיו שעות נוספות".
צריך לתת תקווה
ביישובי עוטף עזה מורגלים אומנם כבר למציאות של לחץ וחרדה ושל חיים בשגרת חירום בשל המתיחות הביטחונית וסבבי ההסלמה שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיי התושבים, אבל מציאות של הסגר בגלל מגפה חדשה גם לתושבי העוטף.
"המציאות הזו לא פשוטה", אומר הפסיכולוג החינוכי והקליני הבכיר ומנהל השירות הפסיכולוגי־חינוכי של המועצה האזורית אשכול, יזהר שער. "לא פשוט להיות מסוגרים בבית לאורך זמן ללא עבודה וללא אפשרות להיפגש עם בני משפחה וחברים. זו עדיין לא תופעה, אבל במה שקשור לעניין אלימות במשפחה למשל כבר נתקלנו במספר מקרים בתקופה האחרונה של מתחים ותוקפנות במשפחה, מקרים של אי שקט בבית. בינתיים מדובר במספר מקרים ולא בתופעה. עדיין מוקדם לקבוע, אבל אם המצב הזה יימשך לאורך זמן זה כבר יהיה סיפור אחר".
כלומר, אם משבר הקורונה יימשך אנחנו צפויים לעלייה באירועים אלימים בתוך המשפחה?
"תסמיני הדיכאון והתוקפנות רק החלו. כשהמשבר הזה יתארך שיעור המקרים האלה רק יעלה. אם מטפלים בזה בזמן יהיה אפשר למזער את העניין ולהרגיע את הנפש".
אתם נערכים לכך?
"אנחנו נערכים לטיפול בנושא הזה בפלטפורמה של הטיפול במציאות הביטחונית שאנחנו מורגלים בה. זו פלטפורמה שבמסגרתה אנחנו מטפלים מדי שנה מאז 'צוק איתן' בכאלף ילדים ובני נוער. הפלטפורמה הזו נשארה, כך גם המטפלים שנשארים בקשר עם המטופלים. נצטרך ללמוד תוך כדי תנועה כיצד להתמודד עם מציאות של מצוקה בריאותית וכלכלית שלא הכרנו עד עכשיו ויש לה השלכות על מה שמתרחש בבית".
כלומר, השיא עוד לפנינו?
"אנחנו עדיין לא יודעים את עוצמת המגפה הזו. צריך בצורה מושכלת לראות את עוצמת המגפה ולחפש את המסר הכי חיובי במציאות הזו. כולנו בעצם שותפים בסרט הדמיוני הזה. כולנו יכולים לכתוב את התסריט ההזוי הזה על ידי ההתנהגות שלנו בימים האלה".
שער עדיין אינו רואה במעשי האלימות שהוא ואנשיו מטפלים בהם תופעה. לדידו, לרוב האנשים יש את הכוחות להתמודד בעצמם עם המצב החדש שנוצר, אבל להערכתו, כ־20 עד 30 אחוז מהמקרים יזדקקו להתערבות טיפולית חוץ ביתית וחוץ משפחתית.
"לזה אנחנו נערכים", מציין שער, מחבר הספר "בחזית הנפש" שיצא לאור לאחרונה ועוסק בטראומה מתמשכת בעוטף עזה וכולל תובנות רבות גם לגבי ההתמודדות עם אי הוודאות שאנחנו מתמודדים איתה בימים אלה. "יש משמעות למתן תקווה לאוכלוסייה ולא לשדר תסריטי אימה. נכון שדכדוך וחרדות יכולים להביא לאלימות וצריך למנוע זאת בכל הרמות. ברור שככל שהמשבר הזה יתמשך הסיכוי לכך רק יגבר".
שומרים על קשר
מעיריית באר־שבע נמסר כי מאז התפרצות המגפה והדרישה להישאר בבתים התקבלו במרכז לטיפול באלימות במשפחה מעט מאוד פניות לסיוע. לעומת זאת, הגיעו למשטרה תלונות על טענות לאלימות בתוך המשפחה.
"תלונות אלה", נמסר מהעירייה, "הועברו לעובדות הסוציאליות אשר יוצרות מיד קשר עם נפגעי העבירה לבדיקת מהות התלונה ומידת הסיכון והצורך במתן הגנה. לאחר בירור התלונה ניתן על ידי העובדות הסוציאליות המענה הדרוש. יש לציין כי עם פרוץ מגפת הקורונה והסתגרות התושבים בבתים, מפעיל אגף הרווחה והשירותים החברתיים בעירייה תוכנית מיוחדת לטיפול הכוללת פגישות פרונטליות, בדיקה עם אותן נשים, וגם עם גברים על מידת הערכת הדחיפות ורמת הסיכון שבהם הם נתונים. בנוסף, העובדות במרכז לאלימות במשפחה יוצרות קשר טלפוני עם המטופלים הקיימים לצורך שיחות הרגעה ובדיקת רמת המתח המשפחתי השורר בבית במידה שקיים. יצירת קשר עם המטופלים הוא באופן שוטף ובכל שיחה ניתן דגש על הצורך לשמור על רגיעה. במקביל, מועברות לאותן משפחות המטופלות במרכז הצעות להפעלת הילדים ודרכי התמודדות לשהייה בבית".
